ומדוע? כי כשיש רמזור אדום ישנה ודאות כמעט מוחלטת שאוטובוס יעצור לפניו, כך גם לגבי מכוניות. כשיש מעבר חצייה, ישנה ודאות מסוימת שכל אלה יעצרו. כשיש כיוון מסוים בנתיב או ברחוב, אפשר להניח בבטחה שמכונית לא תיסע בכיוון הנגדי. כל אלה אינם סתם כללי זהירות בדרכים שלמדנו בבית הספר, אלא מוסכמות חברתיות המאפשרות לבני אדם להתנהל במרחב העירוני בבטחה מסוימת, תחת הנחה שגם אחרים ינהגו כך. הם אינם סתם חוקי תנועה, אלא תשתית חברתית.

אלא שמאז שכלי התחבורה הדו־גלגליים השתלטו על המרחב העירוני, כל ההסכמות האלה קרסו. המרחב העירוני נהיה כאוטי. קריסת כל כללי הנסיעה בעיר לא נותרה נוהגם של רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים, אלא זלגה מהם אל רוכבי האופנועים והיא משפיעה על הולכי רגל, שכאוס הוא מנת חלקם. וייטנאם זה כאן. 

אינני מטיל כל דופי בתרומתם של הקורקינטים לציבור. להפך. אני נמנה עם המשתמשים הכבדים של כלי הרכב הדו־גלגליים. זה נוח. אין כל ספק שכלי התחבורה הדו־גלגליים הם יעילים ביותר בתוך המרחב האורבני, מקצרים זמן נסיעה לאין שיעור לעומת כל חלופה אחרת, מפחיתים את זיהום האוויר הנובע מנסיעה באמצעי תחבורה האחרים, מפחיתים את מספר המכוניות בעיר ועל ידי כך גם את מספר מקומות החנייה הנדרשים. גם אין ספק שכמו בכל ענף, הרגולציה מפגרת אחרי הטכנולוגיה, אך שכשהיא מגיעה, היא אכזרית. ואין ברירה אלא לרגולציה אכזרית.

לפני שבועות אחדים ראיתי פוסט ברשת חברתית, ״הלוואי שייעלמו מהעיר הקורקינטים, האופנועים החשמליים ומיטל להבי״ (סגנית ראש עיריית תל אביב יפו, האחראית על תיק התחבורה). מטרתו היתה אולי להצחיק, אך אף לא אחד מאלה ייעלמו אלא להיפך, הם יתגברו. הגיעה העת להסדרה מחדש של התנועה בעיר.

כן, רגולציה היא מלה מכובסת לקנס ומס. לרוב זה מיותר, אבל פה אין ברירה. כך אנחנו מבינים את הדברים, דרך הכיס ולא דרך הראש. אני לא שונה, התחלתי לחבוש קסדה על הראש, רק אחרי פעמיים שבהן חטפתי קנס של 500 שקלים. אלף שקלים יעילים יותר מתשדירי פרסום או ביקור באורתופדית א׳ באיכילוב. ולכן, כך יש לנהוג כדי להחזיר את השפיות בשבילי העיר:

ראשית, יש להנהיג ביטוח חובה. כל מי שינהג בקורקינט חייב בביטוח חובה של אלף שקלים לשנה. הדבר מתבקש ביותר. לא ייתכן שהרוכבים עצמם וקורבנותיהם נופלים, מגיעים לאיכילוב, מייצרים הוצאה מקרו־כלכלית המעמיסה על המשק, משמע על משלמי המסים, ואין מקור כלכלי בגינה. 

שנית, יש להטיל קנסות בשימוש. הצעתי היא שכל כלי תחבורה שכזה יישא ברקוד עם פרטי זיהוי, בין אם הוא שייך לאדם פרטי ובין אם לחברת משלוחים או לחברת קורקינט שיתופי. כך, מצלמות הפרושות בעיר יוכלו לקלוט את כלי התחבורה במעברי חצייה, ברמזורים ובתמרורי ״עצור״, כפי שקורה עם כלי תחבורה ממונעים אחרים. עברת ברמזור אדום? לא עצרת ב״עצור״? המצלמה תצלם ותשלח לחברת השליחויות, לחברת הקורקינט השיתופי או אליך אישית, אם הכלי הוא פרטי. הקנס יהיה זהה לזה הנהוג ביחס לכל כלי התחבורה, ועל כן לא תידרש חקיקה מורכבת. אלף שקל ברמזור, 500 שקל במעבר חצייה, 250 שקל באי ציות לרמזור. 

סטארט־אפ ניישן או ברדק־ניישן, זו הברירה. האכיפה קלה יותר ממה שנדמה, נתחיל עם המוסדיים אחר כך עם הפרטיים. אם וכאשר יישלחו לחברת שליחויות ולחברות השיתופיות מאות קנסות, שהן יצטרכו לברר למי הם שייכים, הן בעצמן ידאגו למשמעת ואכיפה עצמית. היום אין להם שום אינטרס לכך. להיפך, הם  מרוויחים על כל שליח שמגיע מהר ללקוח. אנשים שנפילו ושברו אגן או מפרק? לא עניינם.