הערב כבר ירד ועמו עננים נמוכים, האוטובוס דהר בין רחובותיה של העיר טבריה וכך ראיתיה לראשונה מבעד לזגוגיות. מלבד המרכז המסחרי הידוע, משרד עמידר, המשביר לצרכן ועוד קיוסק הדומה לקודמיו, נפעמתי גם מבתיה הישנים: בעלי קומה או שתיים, מבני האבן שנראו ערביים, בעלי קשת, ובחלקם עוד בצבצו רסיסי ערבסקות שקישטו את דלתותיהם. אלה העניקו לעיר אופי שלא ראיתי קודם לכן בערים החדשות הקודמות, אשדוד ועפולה, המלאכותיות עדיין. כאילו בניינים-בתים-אנשים-רחובות הובאו בחבילה ארוזה והונחו בהן כמיצב מושאל מתוך איזו מחשבה או תקווה שדי בהעמדתם יחד אלה עם אלה, בני אדם ולבנים, בכדי לעצב מרקם חי. וטבריה הייתה מעט שונה, מקום שנבנה אט אט על פני מאות שנים, הצליח לפתח ייחוד כלשהו משלו. זה משך אותי אליו חרף החושך. כשהאוטובוס חלף על פני המלון הסקוטי והחל לדהור אל עבר הכביש ראיתי לרגע ובקושי רב את הכנרת לראשונה. הו כנרת שלי. למרות הערפל שהטיל צל על האזור, אשר הכביד על האפשרות להנות מהצפייה בנוף החדש, גל של צמרמורת עבר בגופי רק מהמחשבה שהכנרת, מצויה ממש פה ושאני נוגע בה מבעד לחריץ דק בתוך הערפל. את שיריה הכרתי  עוד מהילדות, ועדיין לא נגעתי בה, כמו מאהבת דמיונית רחוקה. בהתאם להוראות המדויקות של מוכר הכרטיס בתחנה המרכזית בתל אביב, מבעד לאשנבו בדלפק, קמתי והתחלתי ללכת לקדמת האוטובוס. ״הלו הלו הלו, לאיפה אתה הולך?״ קרא לי נהג האוטובוס ונעץ את עיניו לתוך המראה הגדולה שמולו, אשר דרכה ראיתי את ידו הימנית מקופלת לתוך עצמה, נעה קדימה ואחורה מתוך מפרק היד. ״חכה חכה.״ עוד לא הייתי בקיא בתנועות ידיים ובשפת הגוף הישראלית, אבל מבעוד מועד הזהירו אותי שסימני יד אינם שפה בינלאומית. ״שב שב,״ סימן לי. ״אני צריך להגיע לחקוק.״ ״שב שב, אני אודיע לך.״ התיישבתי על כיסא פנוי בקרבת הנהג. הכביש צר מאד, נסיעה מהירה, ואיבדתי כיוון. בחוץ חושך וערפל. נסענו בתוך ענן. ״איפה חקוק?״ ״שב שב, אני אודיע לך אמרתי לך.״ אחרי כעשר דקות נסיעה, האוטובוס האט את נסיעתו, חנה במפרצון קטן, והנהג הורה לי לרדת. ״מה לרדת?״ חושך מוחלט. ״זה פה״ הוא אמר לי. ירדתי, אני והתיק שלי. האפלה הלילית הסתירה את העמוד עם השלט הדהוי, שביום בהיר אולי אפשר לקרוא לו תחנת אוטובוס. אז אני בתחנה כלשהי. האוטובוס התרחק מהר ונעלם מיד לתוך הענן, כמו בסרט מדע בדיוני שאיש חוצה בועה אל עבר מימד אחר ופוף, הוא איננו. נחירותיו של המנוע עוד המשיכו להדהד, ואחרי כמה שניות שנעלם גופו הכבד, גם נאלם קולו עם העיקול של הכביש צפונה, כל מה שנותר ממנו לא היה אלא שאריות של אורותיו האחוריים האדומים שנכלאו לתוך ענן.

כעבור חלקיקי שניות גם האורות השתתקו, ובבת אחת שקעו כל ערפילי אורותיה האחרונים של החללית 840 בדרך לקריית שמונה, והשתלט חושך מוחלט על המקום שבו עמדתי. בחיי לא הייתי ולא שהיתי בכזה חושך. קיבוץ חקוק אמור להיות פה, ליד הכנרת. ליד הכביש. ואין פה דבר. עד לאותו הרגע, במעט הימים שבהם הייתי בארץ, הרגשתי פה ושם לבד. אבל שם, באמצע כביש שאין חוצה בו איש, בחורף, השתלטה עליי בדידות נוראית בתוך הצלמוות השחור. הבנתי שאיש לא שומע את הזעקה שלי ושאיש לא מבחין בדמעות שזלגו בעודי שוכב על התיק. כשהעיניים ניסו לגשש דרך האפילה הגלילית אחר צוהר כלשהו, הבחנתי בכביש הצר מוקף הצמחים, שלמחרת עם שחר יתבררו כעצי בננות. הכביש הצר הורה לכיוון חקוק במעלה הדרך, אך לא היה לי כל מושג אם מדובר במאה מטרים או בעשרה קילומטר. והתחלתי ללכת. אני והתיק שחיי בו. אני והפסיעה הבאה, כי מעבר לה אפלה.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי רחוק מכל מה שעשוי להיות מרכז אורבני, בניין, רחוב. פתאום התגעגעתי לשם, לרחובות המוכרים והמוארים של בואנוס איירס. לא לעיר, ודאי לא למדינה ארגנטינה, אלא לתאורה של רחוב פשוט. שם, במקום השומם שרק לי אליל נעוריי, כוכב הרוק הארגנטיני האגדי, לואיס אלברטו ספינטה, מתוך שירו ״הטבעת של קפיטן בטוֹ״:

״איפה העיר שבה שורקים טנגו?

איפה הם, משאית הזבל, אמא והקפה?

אם כל זה, כך יימשך, גם צל כבד לא יישאר...״

מתוך האפלה המשכתי לפסוע, ובמעלה הדרך כבר הלכתי ועליתי כקילומטר. טיפות גשם החלו לרדת ולהרטיב את שארית כוחותיי, אך הטיפות האלה גם ניקו מעט את הערפל, שטפו את החושך והשקיעו את העננים ארצה. לפתע התבהרו השמיים והאירו את נתיב ההליכה באור בוהק. סובבתי את גבי לאחור, וראיתי שמעל הרי הגולן פס כסף הוטל בשמיים וצבע את הכנרת, כאילו סימן לי נתיב הליכה ממנה עד אלי. חשבתי שהייתי עד לזוהר הגלילי האלוהי ששמעתי בשירים על הכנרת. תחת מעטה הבדידות נראתה לפתע הכנרת כידידה עצומה, בלתי נגמרת. רק מרחוק הבליחו קרני אור זעירים שהעידו על ישובים מעבר לימה. הבוהק הלבן ריפא את הפצע כיוד כסוף. אור כלשהו סינוור לי את הדרך. כמאה מטרים קדימה הגיח טנדר קיבוצי טיפוסי, הנהג עצר ושאל ״לחקוק?״ ״כן, לחקוק״,עניתי. ״אז למה אתה לא חיכית בתחנה?״