ידידה קרובה, שבמידה מסוימת קשרה את גורלה עם משפחות של בני קהילת מהגרי עבודה, הסבה לתשומת ליבי לפני מספר חודשים, אי שם בין סגר מהודק לסגר מלא, לכך שבעוד רבים מהמובטלים, וחלק מהעצמאים, מקבלים פה ושם קצת כסף מהמדינה, כלומר כסף שהם שילמו למדינה ולביטוח הלאומי משך שנים, חוזר אליהם בפינצטה, יש אוכלוסייה חסרת כל רשת בטחון, ללא ביטוח לאומי, דמי אבטלה, לא חל״ת ולא בבל״ת.
מדובר באנשים שלרוב היו שקופים ועבדו במטבחי המסעדות שבהן אכלנו וניקו שם שירותים, בברים בהם בילינו ושתינו, ובעוד מקומות שהסגרים השונים סגרו.
״איך לדעתך המשפחות האלה יוכלו להביא אוכל הביתה?״.
רבים מהם הם אבא, אימא וילדים, הלומדים בבתי הספר בדרום תל אביב, ״ביאליק-רוגוזין״ או בית ספר ״קשת״, ובסגרים, ילדים כמובן לומדים בזום. ״אתה יודע מה זה אומר עבורם ללמוד בזום?״ שאלה. הרי למידה בזום מחייבת תשתית אינטרנט סבירה, מחשב באיכות נורמלית, מצלמת מסך, ומרחב עבודה. לא בדיוק התנאים שלהם.
כך מצאתי עצמי פעם בשבועיים ומחלק חבילות מזון למשפחות האלה. עניין של שעה וחצי הסיפור.
״המרלו״ג״ – מרכז לוגיסטי שבו מרוכזות חבילות המזון לפני שיגורן, הוא רצפת בית הספר ביאליק-רוגוזין, שחצר שלה רואים מרחוב ״העלייה״ בדרום העיר.
אבל מה שמפתיע יותר מכל, הוא שהכניסה לבית הספר שבו לומדים ילדים חסרי מולדת, מצוי דווקא ברחוב מולדת בתל אביב.
מי שמארגן את כל הלוגיסטיקה, מהתרומה של האוכל ועד הכנת המשלוחים הם מתנדבי עמותת ״מזון נשמה״. לכל מתנדב/נהג ממתינה רשימה מודפסת עם שמו ושמות המשפחות אליהן מיועדות החבילות, אך להפתעתי מקבלים הנהגים גם לינק לאפליקציית משלוחים ולחיצה על הלינק פותח מסלול אופטימלי לביצוע משלוח, שם ומספר טלפון של משפחות המקבלות סיוע וממשק ל- waze. קל.
הכל מתוקתק כמו שליח וולט, והעסק מנוהל ביעילות כמעט גרמנית, וכל זה עד שילדה מתוקה, שיערה מתולתל, יורדת לבושה בשמלה פרחונית עם אביה, לאסוף ממני את מצרכי המזון עבור משפחתם, ולשאלתי עונה לי בעברית צברית שהיא לומדת בכיתה ב׳, מתגעגעת לבית הספר ולחברים, והכי אוהבת זה שיעור של ריקוד, וכשאני נפרד ממנה היא נותנת לי חיבוק, ואביה מודה לי ב- God bless you והלב שלי נמס, אני נכנס לאוטו ודמעה זולגת לי.
היה מי ששאל מדוע אני מתנדב דווקא שם, הרי ״עניי עירך קודמים״. אתה צודק ידידי עניתי, עניי עירי קודמים והם עניי עירי.
מספרים על איזה יהודי שבשנות השישים היה מחלק מזון בשיקגו למשפחות אפרו-אמריקאיות עניות. כששאלו אותו מדוע הוא עושה זאת הרי הם אינם יהודים, ענה להם, ״אבל אני כן יהודי״.