העבודה הראשונה שלי בארץ, כארבעה חודשים לאחר שעליתי,  אם לא לוקחים בחשבון  ניפוץ כמה זכוכיות  במפעל המראות בקיבוץ ״חוקוק״ בשבועות הספורים בהם שהיתי בו, הייתה למלצר בפיצרייה "רימיני" בירושלים. הייתי בן שבע עשרה וחצי, הייתי רעב, היה לי קר, ובפיצרייה קיבלתי אוכל, והיה נעים ליד התנור החם בחורף הירושלמי. הייתי אסיר תודה על העבודה הזו , שבנוסף למעות המועטות שקיבלתי בה, יכולתי להתפטם בפיצות כאוות נפשי. הייתי עולה חדש וטרי כמו הבצק שאחמד גלגל וליהטט באוויר, ואוצר המילים שלי בעברית היה אמנם דליל כמו התפריט ברימיני, אך מלא רגש ציוני, שנצרב בי עמוק עוד מהיותי חניך בתנועת הנוער בבואנוס איירס. את המילים תנועה-חבר-קבוצה-מדריך וכאלה הכרתי היטב אך ביטאתי אותן בקושי מהול במאמץ להסתיר את הריש הדרום אמריקאי. דלות השפה העברית לא היוותה מכשול ברימיני. כמה מסובך  כבר יכול היה להיות תפריט פיצות של סוף שנות ה-70: ״ רוצים רגילה?, זיתים? פטריות?״. רימיני הייתה ממוקמת ברחוב ההסתדרות, הסמוך למדרחוב בן יהודה. בתנועה לימדו אותנו שבן יהודה החיה את השפה העברית ושההסתדרות הקימה את המדינה, ובשלב ההוא עוד האמנתי בכך.

בהתחלה לא הבנתי מה כוונת ה'בוס' שאמר שאני לא מקבל משכורת אלא רק טיפים, אבל מהר מאד תפסתי את זה, התאמצתי להיות נחמד, והסועדים הציונים החזירו לי בנדיבות ראויה. ובכל-זאת, לאחר תקופת מה של 'לבוא, לסדר, לפנות, להזמין, להגיש, לשאול אם טעים, לפנות, לחייך, לנקות, להכניס את הטיפ לכיס כקבצן במטרו ולומר תודה בלי לדעת כמה נתנו לי, ואז שוב להגיש, לפנות ולנקות וחוזר-חלילה' - גאתה בי הריקנות. הפכתי לזומבי והשגרה שיגעה אותי. נהייתי אני תוספת נוספת של הפיצה, רגילה, זיתים או פטריות. בערב בו שמתי לב שאני אוכל מהצלחת של הלקוחות את חלקי הפיצות הקרים שנותרו על השולחן, התפטרתי.

אחרי ״רימיני״ התקבלתי למה שאז חשבתי כשיא של ממש, לפסגת ההר, גבוה מעל העננים, במרתף מינוס ארבע, המרתף - התחתון - של- הספרייה-הלאומית-בקמפוס - האוניברסיטה-העברית-שבגבעת-רם. עבורי הקיבוץ, ההסתדרות, הפלמ״ח והספרייה הלאומית היו אז שווי ערך למפעל הציוני כולו. בעבור כל אלה, הרגשתי אז בלהט, עליתי לארץ. אידאל הציונות נגלה אליי מכל פינה: הקמפוס, המבנה המפואר, מגרות העץ, הספרים, הקטלוגים, הפסיפס על הקיר, התמונות, הפסלים במבואה, כל דבר ריגש אותי, הלהיב אותי, העניק לי תחושת שייכות, תחושה שחסרה כל-כך לכל מהגר באשר הוא. פסעתי במרתף התחתון העצום שהפך, בדמיוני, למגרש כדורגל של ספרים; ״הבונבוניירה״, אצטדיונה של קבוצת הכדורגל שלי, ״בוקה ג׳וניורס״. על כר הדשא מסודרים מדפים-מדפים, לכל אורכו ורוחבו של המגרש, עשרות ואפילו מאות שורות של כונניות, כל אחת מהן מתנשאת לגובה של עשרה מדפים,  מיליוני ספרים. ספרים חדשים וספרים ישנים. ספרים קלים בכריכות קשות וספרים קשים בכריכות רכות. ספרים בעברית, בגרמנית, ביוונית ואפילו ספרים, בספרדית, היחידים שיכולתי אז לקרוא בלא מאמץ. וביציע, על הברזלים של הבונבוניירה המדומיינת, עומד אני, בחזה חשוף ומנהיג את קהל אוהדיה של ״בוקה ג׳וניורס״ המריעים לספרים העבריים: Dale Sfarim, Dale Dale Sfarim, Dale!”״ (״יאללה ספרים, יאללה״). הייתי באופוריה.  

נחיתתן של כרטסות חדשות על שולחן העבודה שלי אילצו אותי לפרוש מהברזלים של הבונבוניירה, ולנחות חזרה לעבודה. ומה כללה אותה עבודה אם לא  המתנה ממושמעת ואחראית לאותן כרטיסיות, ובהן כל פרטי הקטלוג של הספרים המבוקשים, שסטודנטים, מרצים, חוקרים וסתם סקרנים, משלשלים לתוך חרך במבואת הספרייה שבקומת הקרקע, ובהן שם הספר המבוקש והפרט החשוב מכל – אותו מספר קטלוגי ייחודי שעל פיו אני אמור לזהות את מיקומו המדויק. מאותו חריץ משתלשלות כרטיסיות האלה דרך פיר מסתורי אל הקומה מינוס ארבע שלי, ועם קבלתן אני מאמצן אל לבי ומתרוצץ לאורך המרתף ולעומקו, לתור במסדרונות הארוכים, לאתר את הספר, לוודא שאכן זה הספר המבוקש, הנושא את התרגום הנכון במהדורה המבוקשת, ולשלחו בחזרה דרך מעלית פנימית דומה לזו של פיצריה ״רימיני״, שהביאה את שקיות הקמח ממחסן המרתף אל אחמד בקומת המטבח.

אבל לא תמיד יכולתי להפליג בדמיונות. לפעמים כפה עלי זרם הכרטיסיות שנפלט מתוך הפיר ריצה תזזיתית בנסיון להספיק למלא את מבוקשתם של כל דורשי הספרים.  לא פעם הרגשתי שאני מככב בסרט ״זמנים מודרניים״, לצידו של צ'ארלי הגדול מכולם, רץ ונרדף, כשרשרוש נשיפת הכרטסות הנופלות ונערמות על שולחן העבודה שלי, והנה הנה יתממש הסיוט שלי: לא אספיק למצוא את הספרים , אבגוד במשימה האחת שהטילו עלי, העולה הקטן, מאה שנות ציונות.

הקומה מינוס ארבע הייתה שלי. רק שלי. הרגשתי בה כאלכסנדר זייד, רוכב על סוסי ומגן על הספרים העבריים שלא אני כתבתי, אבל עדיין זמזמתי את שירו של לואיס אלברטו ספינטה, אליל הרוק של נעוריי, ״וּבֵין הַסַּפָּרִים / שֶׁל הזיכרונות הַטּוֹבִים / מַטֵּה אֹזֶן / כְּסוֹמֵא אֶל מוּל הַיָּם.  כשפסעתי לאורך המסדרונות, הייתי מעביר יד על כריכות הספרים, , אוסף אל עצמי את האבק שעל גבי הכריכות, ,נוגע עם היד הטבולה באבק במצחי,  ומדמיין שכך מועבר אלי כל הכתוב כולו. במחי יד. וזה התאים לי. קיצור דרך.

אך לצד הריצות וההתנשפויות נפלו בחלקי גם לא מעט רגעי המתנות נטולות עשייה ליד מעלית השירות, בהם הייתי מתהלך לי במבוך המסדרונות. כל מסדרון נשא אות. כל כוננית נשאה מספר, כל מדף אות, כל תת חלוקה זכתה גם היא לתת מספר. מרחבים עצומים של ספרים, שהייתי חולף על פניהם כאילו אחד הם, עשויים מקשה אחת כמו היו תפאורה  סינטתית ב״איקאה״. אך מידי פעם היה מציץ בי ספר זה או אחר, שכותרתו,  צורתו או עוביו הסבו את תשומת ליבי. לעיתים גם הכרתי את שמו של הסופר. מקרה אחד כזה גרם לי לדפיקות לב מואצות, ולא הייתי שם אליו לב אלמלא צורתו השונה מהמקובל בהיותו מעומד לרוחב ולא לאורך. זה היה המפגש עם ספרו של נתן יונתן, ״שירים (ליאור)״,  ספר שירים שכתב אחרי נפילתו של בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. הרעד שאחז בי נבע מדמותו של ליאור שליוותה אותי מגיל ארבע-עשרה, כשהציגו בפנינו בתנועה  מסכת אורקולית עם תמונותיו של ליאור בעל הבלורית הנערית, הצברית, במדים, ליד הטנק שלו. כל תמונה לוותה בשיר של נתן יונתן. היום אני כן יכול לקרוא בספר ומידי פעם אני שולה אותו מתוך המדף של ספריית ביתי, וקורא שיר או שניים, או סתם מביט בתמונות של ליאור המתרה בנו לבל נעשה טעויות בניווט.

שם במרתף מינוס ארבע. התחלתי במסעי ובחיפוש דרכי אל עבר הספרים. גם היום אני מחפש את דרכי, רק שאין כבר ברשותי כרטיסיות בעלות צופן ברור.

כשקיבלתי את תלוש השכר הראשון שלי, העיניים שלי ברקו מסמל המנורה של המדינה שהיה מוטבע עליו. כשהתלוש בכיסי נסעתי לבקר את הורי  במרכז הקליטה ״בית קנדה״ שברובע א׳ באשדוד. ״תראה אבא, תראה״, אמרתי לאבא שלי שפתח לי את דלת החדרון, בהתרגשות ובגאווה של ילד חולמני עם אידיאלים שטרם נפרמו ״אני עובד בשביל מדינת ישראל, תראה את סמל המנורה״. והוא, אבי היקר, חבוט כבר מחבלי הקליטה, ענה לי, ״אז מה, עכשיו גם אתה עובד מדינה?  עוד אחד שאוכל חינם?״.

"אבל אני אלכסנדר זייד", מילמלתי לעצמי בלי שישמע, "אלכסנדר גוסטבו זייד".