מאז ומתמיד נהניתי מהפראות של חיי היום יום: למשל, כוס שנשברת בחשכה. לעיתים אני שואל את עצמי האם הזיכרון הזה הוא אכן שלי. אני חי מחדש את האירוע עם איזו שמחה שאני מתקשה לכבוש: החפץ שנופל ומתרסק, שמקים רעש אדיר ואחריו מהומת קולות באמצע הלילה. אמא מרימה את המתג כדי להאיר על הזכוכיות השבורות. ידה הפתוחה לרווחה מעלי. צליל הסטירה שאינו דומה כלל לרעש הזכוכית המתנפצת על הרצפה והתחושה הברורה שהכל הוא חלק מהטקס. הפראות שמתחילה בכוס ונגמרת בכאב שאמא מסבה לבנה. כבר חלפו שנים רבות מאז וכבר אין כוס, ואין אמא ולא שברי זכוכית מפוזרים וגם לא הילד הזה שהייתי אני, סופג את כאבה של הסטירה. עכשיו אני חי באֵאְיוֹ עם שאר שותפיי לקהילה. כאן, בכפר הזה נוכחת הפראות כשם שגם הרמוניה נוכחת הודות לכך שמידי פעם חולפת אֲמָלִיהָ, וכולנו אוהבים מאד את אמליה.
אנחנו יודעים מתי היא חוזרת בגלל צפיפות האוויר, צהלת הסוסים, או כי ילדינו צועקים ללא כל הסבר. לפעמים הילדים הם הראשונים לדעת. הם בוכים ואנחנו חושבים שכואבות להם השיניים או בגלל עייפות, עד שהתריסים מתנגשים בקיר והשבשבת מתחילה לחרוק על הגג, ואז אנחנו מבינים שהיא כאן, שוב.
כשאמליה מגיעה הקרקע האדומה של השביל רועדת, מסתובבת במערבולת ומתפשטת באוויר.
כשאמליה מגיעה, שניים או שלושה מאיתנו מזמרים איזה שיר.
כשמליה מגיעה אנחנו מצטלבים, מודים לרוח ומזדרזים להשאיר מינחה לפני שתגיע לאזור המגורים.
במהלך חמישה העשר החודשים מאז שהיא עברה כאן בפעם האחרונה, בקושי היה לנו מספיק זמן לחדש את הבקר, לחזק את היסודות, לבנות מחדש את החומה, לחפור בורות נוספים עבור האנשים החדשים שהגיעו השנה. כריסטיאן והצעירים יותר בנו גג כפול לכל הבתים והיתר דאגו למזון ולמים. הילדים ציירו קווים צבעוניים בדרך כדי שהיא תמצא את דרכה.
כל העיירה כבר בחרה את המינחה: אריגים רקומים, שיער קלוע, מתכות יפות, פסלוני עץ וכמה שיניים מגולפות. השנה, האנשים מהבית השלישי יעניקו את ילדם השלישי, הקטן יותר, שחולה. הם יעניקו לה אותו כדי שתעטוף אותו ותיקח אותו למקום אחר שאין בו כאב.
גם אומרים, שמעתי כאלה שמתלחשים בשקט אחרי המפגשים, שהם מאמינים שהיא זרועו הבלתי נראית של האל.
הנחנו הכל בשביל והתאמצנו מאוד כדי שהכל יהיה מתאים ומוכן, כדי שהיא תראה את מה שהשארנו ושתרצה לאסוף , אם כי כמעט תמיד לוקחת הכל. בשנים אחרות, כשבעל המינחה הניח דבר מה, הוא היה חייב ללכת כדי לא להמיט אסון על כל הקהילה. בשנה הזו, לבתנו סאלי עלה רעיון שהקורבן שלנו יהיה חיאַנְפרֵדוֹ, העגל. צבענו אותו באדום וקשרנו לעמוד מעוטר בפרחים. הוא קצת עצבני ולא מפסיק ליילל. עדיין יש לנו זמן לראות ממרחק איך נעלמים העצים הראשונים. אנחנו נשארים כולנו ביחד, אוחזים ידיים כדי להתבונן בה – צל רפאים לבן שמתפתל ללא כיוון, על אף שאנחנו יודעים שהיא מנווטת לכיווננו, תמיד באה אלינו. אנחנו מביטים גם במפולות של הקרקע, הכרכרות הראשונות נגררות אל המערבולת, החפצים הכבדים פחות מתעופפים באוויר במעגלים סביב עצמם. ״הו, שליחת שמיים, אמליה, אשת כל הרוחות, קבלי נא קורבננו״.
לאחר התפילה, אנחנו משחררים את ידינו וכולאים את החיות שהספקנו לתפוס. אחר כך אנחנו רצים למצוא מחסה מתחת לחומת הבטון ואבן, המבצר שלנו, ומתמקמים כך שמול כל אחד מאיתנו יהיה סדק שאפשר לצפות דרכו בכל. אנחנו שוהים יחד וממתינים בשקט. אף אחד לא מדבר כי אנחנו אוהבים להקשיב כיצד היא מתקרבת, הזגוגיות המתנפצות, אלפי החפצים הנשברים, הבית הראשון שמתמוטט, שומעים צעקה, זעקה חלשה כמעט בלי כוחות, של הילד החולה מן הבית השלישי. כשהסתכלנו, ראינו שהם בוכים ומחייכים בעת ובעונה אחת. אולי זה סתם, אבל נדמה לי שאני שומע גם את חיאַנְפרֵדוֹ שלנו, למרות שמגיע שלב מסוים ששומעים רק אותה. כולנו מתקרבים יותר לסדק של החומה כדי להתבונן. אף אחד לא רוצה להחמיץ את זה.
בתוך אמליה נמצאים כל אותם הדברים שהנחנו לה על השביל: שלוש פרות, עגל אחד, חמישה סוסים, חפיסת קלפים, גיגית מלאת חלב, ילד חולה, פסל עשוי פירות, כלי נגינה של מיתרים, אוסף ספרים, מזון ומים בשפע, ובנוסף גם את אותם הדברים שלא השארנו לה ובכל זאת אמליה טורחת לקחת אותם איתה. חלוקי נחל, עצים, עגלות, בתים שלמים, דגים מן הנהר, כמה כבשים אבודים, חזירי בר שמצאה מי יודע איפה, חמישה אנשים שכבר מתו, גופותיהם מובלים כענן של זבובים.
אומרים, אם כי מעולם לא נפל בחלקי המזל לראות זאת, שכשנמצאים מתחתיה, בדיוק בנקודה הזו שמתחוללת הסופה, מרגישים כמו בתוך מנהרה שמחוברת ישירות לשמים, וברגע הזה אין רעש, אין פראות, נשמעת רק נעימה אחת של דברים שצפים באוויר, והכל מאט. החיים משתנים למי שעבר את זה בעצמו. גם השכנים מתחילים להתייחס אליו יותר טוב. ואני – אני הייתי רוצה יום אחד לראות את זה, לשמוע את הריק ולהבין את השלמות הזאת שמדברים עליה. אבל אולי, מה ששומעים שם בפנים אינו השקט אלא זגוגית הנשברת באפלה, ורעש של סטירה טובה. אני לא יודע עדיין. אולי בשנה הבאה אדע, כשתשוב אמליה.