את שבאתי לחפש התקשיתי למצוא. וכנראה לא במקרה, הרבה מעברים במקום שכך שמו, ״מעברים״. הגעתי במיוחד, אפילו מצויד במילים הנכונות להיכתב בהמשך.  מראש הגעתי כדי לחזות בתוצאות הפואטיות אך טרגיות של אותם תהליכים, אמיתיים לאחדים, מדומיינים לאחרים. אולי הגעתי במיוחד כדי לנצל את הגיבורים הטראגיים, להשתמש בהם כמשל או התראה: אני באזהרת מסע.

בדרך לפורטבואו -  Portbou – בצפון קטלוניה, בקוסטה בראווה, הכביש מפותל עד מאד. אחרי כל פיתול נפרס נוף מרהיב מקודמו, בין גבעות ומפרצי חניה המשמשים כנקודות תצפית למראות עוצרים נשימה של הים התיכון. פעם חצי איים ופעם מפרצים, לגונות שמיימיות, חופים נסתרים, ומערות חבויות בתוך הצוקים החדים היורדים אל הים. ישנן מערות בנות מזל המצויות ממש על אותן לגונות. מרחוק אפשר גם לראות בהן ילדים שוחים עם הוריהם, או זוגות אוהבים מתלפפים זה עם זו בחסות המערה, עד שמגיעים לעיירת החוף פורטבואו שבה התאבד וולטר בנימין ושבה מצוי אתר הנצחה, פסל שנוצק ונוצר על ידי האמן דני קרוון, שלנו. וולטר בנימין, פילוסוף גרמני ויהודי, מסאי, הוגה, מקורב לחברי אסכולת ״פרנקפורט״ הנאו-מרקסיסטית פעל בגרמניה בשנות העשרים והשלושים. , והוא השמרן יותר והאופטימי יותר מבין חבריו לעט, הרברט מרקוזה, אריך פרום, אדורנו ואחרים. הם, לעומתו, איכשהו מצאו את המעברים הנכונים והצליחו למצוא מקלט ומפלט דווקא באימפריה הקפיטליסטית נגדה פעלו וכתבו, מלבד אחד, וולטר בנימין. הוא לא נרצח על ידי הפשיסטים אבל הם רצחו אותו. תש כוחו לברוח.

כרבים מבני דורו הוגי הדעות שפעלו במחצית הראשונה של המאה העשרים, עת האידיאולוגיות הגדולות והנרטיבים הגדולים, בנימין היה גרמני טוב, עד שנהיה גרמני רע בעינם רוב הגרמנים. כשמגיעים לפורטבוי, העיירה הצפונית ביותר בספרד הים תיכונית,  ממשיכים אל הכבישון הראשי של קוסטה בראוה, ויורדים לעיירה, מגיעים עם המכונית כמעט עד לשביל אופניים, שהוא גם שביל הליכה והוא כביש גישה למכוניות, ואז פונים בחדות חזרה דרומה ממנו עד לחניון המרינה המצוי כמה מאות מטרים משם. מהחניה המאכלסת מכוניות של בעלי יכטות, חזרתי לשביל עד לבתי הקפה-מסעדות השוכנים ממש על שפת חוף העיירה, אלה שבדרך כלל פחות מומלץ להיכנס לאכול בהם, אלא גג לשתות מרטיני קר מול הים, ומשם חזרתי אל החניה בעודי מחפש את אתר הזיכרון. אלה המקומות שגוגל מאפס ודומיה לא עוזרים לך, כי אתה מסתובב סביב הנקודה עצמה והיא נסתרת ממך. בשלב מסוים עליתי בין בתי הקפה וחנויות הגלישה והספורט הימי לכיוון העיירה עצמה, ומאחת הסמטאות שמובילה אל הגבעה המקיפה את העיירה מדרום, מצאתי שביל הליכה העובר בין בתים קטנים עם נופים גדולים, עד לקצה הצוק מעל הים ושם, סוף סוף, מוצבים שלטי הכוונה הנכונים עם הסברים על מעברי חייו של וולטר בנימין, בדגש על המעבר האחרון, המעבר ללא מוצא.

אחרי השילוט רואים את הפסל של דני קרוון, כאילו שהוא חלק מהצוק עצמו, מעין מקלט עשוי ברונזה סגור עם פתח אחד, מדרגות מסותתות באדמה ובתחתיתן הים, החופש, השמיים. משיורדים במדרגות בתוך המקלט, חשים קלאוסטרופוביה ורצון לברוח משם מטה אל הים, אך הוא חסום לנו, כפי שהיה חסום לו, על ידי קיר זכוכית עבה ושקופה. שביל בריחה ללא מוצא, מראה עוצר נשימה שעצר את נשימתו, את נשמתו.

שם היצירה הוא ״מעברים״, Passages, שם נפלא ומדויק המתאר את המעברים שעשה וולטר בנימין מגרמניה עד לבריחתו לפריז, ומשם דרך הפירינאים לספרד ועד לעיירה פורטבואו, עת נתפס על ידי המשטרה הפשיסטית של פרנקו. בלילה שאמור היה להישלח לידי קלגסי הגסטפו שהמתינו לו מעבר לגבול בצרפת, תש כוחו. הוא נטל מנה גדושה של מורפיום ושם קץ לשיטוט בין המעברים. אך ״מעברים״ הוא גם שם יצירתו הבלתי גמורה של בנימין, שעסקה במעברים האורבניים, במקרה זה הפסאז׳ים של פריז, והשפעתם על החברה הבורגנית. אחרי מותו הושלמה עריכת הספר ופורסמה בשפות רבות, עברית ביניהן.

חזרתי לחניון המרינה כדי להיווכח שחלונות המכונית השכורה לא נסגרים מעצמם. איש לא פרץ דרכם ודבר לא נלקח. המשכתי את הנסיעה צפונה במחשבות אילו ואלמלא... תמיד יש לי מחשבות כאלה. איפה האקראיות, את המסלול של מי יפגוש המסלול שלנו, ולכמה זמן. אלמלא היה וולטר בנימין מתנגד לרעיון הציונות, כפי שהתנגד לרעיון הלאומיות בכלל, ואילו היה מצטרף לאוניברסיטה העברית כשם שידידו גרשום שלום עשה והפציר לו לעשות. כשצפיתי לא מזמן במחזה ״לורקה בניו יורק״, שהוא בעצם הקראה של שירי פדריקו גרסיה לורקה אשר כתב בעת שהייתו בניו יורק בסוף שנות העשרים – הגדושים מחד ביקורת על החברה האמריקאית הבורגנית והחומרנית, אך מאידך מלאי תשוקה ולהט על נגינת הג׳אז ומקצבים הלטיניים (לורקה ביקר גם בקובה) – לא יכולתי להימנע מהמחשבה הטורדנית הזאת, מה היה קורה לו לורקה היה נשאר בניו יורק ואלמלא חזר לספרד, ולעירו גרנאדה, שבה נרצח בראשית מלחמת האזרחים בספרד בידי הכוחות הפשיטים של פרנקו או הפלנגות מטעמו.

לורקה מחבר אותי אל הנקודה הבאה למסע הקצרצר שלי. ״הפשע היה בגרנדה״, כתב המשורר הספרדי אנטוניו מצ׳אדו, שאליו אני נוסע, על רציחתו של לורקה: ״...דם על המצח, קליעים בקרביו – כי אירע בגרנדה הפשע, בגרנדה שלו, אומללה...״ (מתוך ״רק מילה בזמן״, ספר שירי מצ׳אדו בתרגומה של טל ניצן).

קצת צפונה מוולטר בנימין, במעלה הכביש, כבר משתנים שלטי ההכוונה והם מעתה כתובים בצרפתית, למרות שדגלי קטלוניה מונפים בגגות הבתים פה שם. יפי הנוף כמקודם. הנוף לא יודע שמשהו השתנה, הוא לא יודע מהו גבול, הטבע לא מכיר בשייכות. הכביש העובר עתה בין העיירות בצרפת הקטלונית, בצפון קטלוניה, La Catalogne du Nord, סרבר הראשונה, אחריה העיירה היפיפייה בניול סיר מאר, וביניהם שלטי הכוונה ליקבים, סיורי יין שונים, שמהם נמנעתי. איכשהו אני דוגל בהשקפה שאם ראית יקב אחד, ראית את כולם ושהביקור בהם איננו אלא מטחנה שיווקית לדחיפת בקבוקים שאין איפה לשים אותם באמצע טיול. אחרי שתי העיירות האלה הגעתי לקוליור. לשם כיוונתי, לקוליור, Collioure.

קוליור הייתה יכולה להישאר עוד עיירת חוף תיירותית ושלווה, מקום עצירה לסופי שבוע, לביקור בשוק שבו מציעים המקומיים את מיטב הגבינות, הלחמים, הנקניקים ופירות הים הצרפתיים, עם חוף ים רגוע הכלוא בצידה של מצודה מלכותית בת כמה מאות שנים, אלמלא הפכה המצודה לבית מעצר לנרדפי הדיקטטורה הפשיסטית של פרנקו  ואחרי כיבוש צרפת מידי גרמניה, גם לבית מעצר ועינויים לנרדפי הנאציזם. כל האזור היפיפה הזה היה ערב המלחמה מרחב למעברים של מאות אלפי נרדפים ופליטים פוליטיים. יהודים רבים הושמו במחנות ריכוז סמוכים – ריווזאלט, ארגלה-סיר-מר – ומקצתם הצליחו להגניב תינוקות לבית היתומים הסמוך, Maternitad de Elna, מקום שבו שהו יחד כשש מאות תינוקות שחטאם היחיד היה כי נולדו ליהודים או לאסירים פוליטיים של המשטר הפשיסטי בספרד. הליכה קצרה מהשוק של קוליור לתוך סמטאות העיירה מובילה אותי לבית העלמין הישן. כשנכנסים אי אפשר לפספס מימין לשביל את קברו של המשורר הספרדי, אבי השירה הספרדית המודרנית, אנטוניו מצ׳אדו, ושל אמו. קבר משותף. מצ׳אדו היה גם הוא, בדומה לוולטר בנימין, פילוסוף, מסאי, הוגה דעות. אך בשונה ממנו הוא היה משורר כבר ידוע ואהוב מאד בספרד של אז, ובעל קתדרה במדריד שהוענקה לו על ידי שלטון הרפובליקה הדמוקרטית שהוקמה ב- 1931, בין הדיקטטורות. כמעט אין ארגנטינאי שלא מכיר לפחות אחד משיריו, או למעשה חלק ממנו, המשולב בשירו של הזמר והיוצר ג׳ואן מנואל סראט, Cantares. אך גם מצ׳אדו, כרבים מאנשי הרוח של תקופתו, נדון לחיי תלישות ופליטות, וכך נכפה עליו לברוח ממדריד, עד שהגיע עם אמו הישישה לקוליור אחרי נתיב מנוסה שכלל את ולנסיה ואת ברצלונה. ימים ספורים אחרי הגעתו לקוליור תש כוחו והוא נפטר, ושלושה ימים לאחר מכן גם אמו נפטרה, מצער על מות בנה. מראה מפתיע בביקור בקברו של מצ׳אדו הוא צבעם אדום-צהוב-סגול של הדגלים המונפים לצידו (בשונה אדום-צהוב דגל ספרד). זה היה דגל הרפובליקה של ספרד, הרפובליקה הדמוקרטית בת שמונה השנים, עד לנפילתה בתום מלחמת האזרחים ב- 1939. ושם הוא קבור בארץ זרה, ״...מת המשורר, רחוק מהבית, כוסה אפר של ארץ שכנה...״ (מתוך Cantares).

והנה כי כן, בנימין ומצ׳אדו, שמן הסתם לא נפגשו מעולם, אך מותם סמוך, לא נרצחו. אבל הפשיזם רצח אותם, כמו רבים אחרים שתש כוחם. בטרם נלקחה משניהם חירותם, נמנעה מהם פרנסתם, וחיי התלישות והנרדפות שלהם לוו גם בעוני. לעיתים די באלה כדי להשתיק רוב דומם ולא תמיד ולא בהכרח נהיה עדים לאלימות פיזית. אך די בלחץ מסיבי, כלכלי, אישי ומשפחתי על מי שלרגע מעז לסטות מן התלם הראשי, כדי להרתיע רבים מלנקוט בעמדות ביקורתיות ועצמאות.

לא מעט אני מסתובב בספרד, ובעיקר בברצלונה או במרחב הקטלוני, ונפעם כל פעם מחדש על נוכחותה של מלחמת האזרחים שהסתיימה לפני יותר משמונים שנה ומנוכחותה של הדיקטטורה של פרנקו גם חמישים שנה אחרי כינונה מחדש של דמוקרטיה. הדבר ניכר בתפריט של מסעדה, במשחק סופר-קלאסיקו, בפסלים ושלטים ברחובות וכיכרות העיר ובשיחות הרבות שאני מקיים בעיר. מלחמות אזרחים, כריבים משפחתיים לא מגלידים לעולם, ותמיד מגרדים, בכל דור. גדולתם האינטלקטואלית של בנימין ומצ׳אדו ידועה, אבל רק המבט הקרוב אל הסיפור היומיומי שלהם, אל הנטישה והמנוסה והפסיעות האחרונות, ממחיש לי יותר מכל ספר את הזוועה, ואת הסכנה.