ביושבו על בול עץ, מרסלינו עושה עיגולים בחול עם אצבעו המורה, הרי היה מתקשה לצייר על הארץ עם האגודל, ולמעשה, המורה והאגודל הן היחידות שנותרו לו. מכבש המנסרה לקח לו את האצבעות האחרות, יום העבודה ההוא הלך לבטלה, לא יכלו לבשל את הג׳ל עם מיץ של קני הסוכר שנצבע בדם . אבל עד עכשיו, או נכון יותר, עד ליל אמש, הוא לא יכול היה להתלונן, הרי אצבעו הייתה לו לעזר רב, ידידתו הנאמנה, המשכה של גבריותו, איתה משוטט בתענוגותיה של כרמן עד שגורמת לה להיאנח ולבכות. כן, גם לבכות.

שני הילדים הביטו בו חרש, מרקו במבט מתנשא, כאילו שנות האור המפרידות בין הילד לגבר מתנקזות  בו, בתחושה שהילדות לא יודעת לפענח, אבל מרחיבה את אישוניו. הילדה, לעומתו,  כמי שהמוות מכדרר סביבה, עדיין ממשיכים לקרוא לה כך: ״ילדה״, פותחת את פיה, עושה בועות עם הרוק שלה ולא שואלת. שני הילדים, ילדיו, מסתכלים אל העיגולים שמרסלינו משרטט על החול, המתגבשים לכדי גלקציות לא סדורות ורחוקות, כמו הרגשות, כמו הזעם והאהבה, והתשוקה הזו לענג את כרמן. לפתע, אצבעו היתומה, תלושה משקע האגודל, נעצרת. אין הססנות בידו המפלצתית.

מרסלינו מפנה מסתובב ומביט בילדים. יכול היה לומר לעצמו שמרקו קורא את מחשבותיו של אביו ושבמידה מסוימת, זו הדרך היחידה שגברים מסוגו מתכנסים מצטלבים לתוך זרם הקיום, הוא מסכים. הילדה רק פותחת את פיה ועושה קסמים עם הרוק שלה, יש לה עיניים זהות לאלה של כרמן, מימיות, עם איזו לחלוחית אפלה ועגומה.

-       אתם מחכים לי פה, אומר מרסלינו, מזדקף כדי להיכנס לצריף.

הילדים נותרים ללא נוע. רק העצים והשדה החרוש נעים בלי להתנגד לרוח הדרומית.

בפנים, מרסלינו מרים את המזרן ומוצא אותו. ירש אותו מאביו שירה פעם אחת בלבד במלחמת צ׳אקו ואחר כך, כמינהג  האינדיאנים, כפי שסופר עליהם בשידורי רדיו בוליביה כדי לדברן את החיילים, ערף לערמת הגוויות את הקרקפת. מרסלינו לא יודע כמה אגדה יש בסיפור הזה, ולא משנה. כבר לא משנה. 

עוד כל מיני מחשבות נוחתות אצלו בראש, חרקים ירוקי עיניים זוהרות, עם החרא הבוגדני ברגליהן השבריריות. אמש, כשהבוס החליט להחליף  אותו במטע הסוכר מכיוון ש״לא מספיק שתי האצבעות שלך כדי לגרוף ת׳ערימה ״, אז שב מוקדם. הילדים שיחקו מחבואים, הרוח הדרומית כבר החלה לנשב, ואולי בגלל זה, כי הרוח גררה את אוושת צעדיו לכיוון אחר, כרמן לא יכלה לשמוע אותו. לו שמעה אותו, האם הדברים היו מתרחשים כפי שהם? הדקה הנדרשת לכסות את מבושיה, להסתיר את שדיה עם סדין המשי שראשי התיבות הכחולות עם שם מפעל הסוכר, שיחקה לטובה. אבל החיים לא שיחקו לטובה, וגם לא הדקות שקופצות כקוביות מזויפות, אף פעם לא שש, תמיד אס. ועוד פחות מכך, ברגע המדויק  שבו הוא נכנס, והיא זורקת את צווארה לאחור בעודה רוכבת כסוסה של פרש אחר. 

מרסלינו לוקח את הנשק, אקדח ישן, עם הדק ארוך. יוצא לחצר. הילדים עדיין שלווים, לא מעיזים לבלש אחריו. הוא יודע שמה שכרמן אוהבת יותר מכל בעולם הם ילדיה, ושאהבה זו הביאה אותה לומר דברי בלע, שלא הוא שזרע אותה, שהם ילדיו של הבוס וכי כשתוכיח זאת תעזוב אותו. פצעים, פצעים הנרקבים ומכרסמים את מעט הבשר הבריא שנותר לו, למשל, באגודל ובאצבע.

אבל גם הוא יודע איפה לפצוע. נושף על האקדח כדי לסלק את האבק, יודע שנותרו שלושה כדורים, כי בשניים השתמש כדי להרוג חזיר לחגיגות השנה החדשה. בדיוק מה שצריך. מביט בילדים. נראה שמרקו מביע הסכמה, או הכנעה לכל הפחות, בדיוק כמו הילדה, עם מבטה המתגונן שרק מדמה ציות.

-       אתם יודעים למה אני עושה את זה, אומר מרסלינו,  בקול חנוק. מפעיל לחץ עם האגודל, כדי שאצבע המורה תעשה את העבודה על ההדק.

ויורה.