יצאנו מוקדם. לאבא יש פז׳ו 404 בצבע בורדו, לא מזמן קנה. אני מטפס למדף מעל הבגאז׳ ונשכב לי שם לאורך. נוח לי. אני אוהב להישען על השמשה האחורית כי ככה אני יכול להירדם. תמיד אני שמח לבלות את סוף השבוע בכפר, כי הדבר היחיד שאני עושה באמצע השבוע בבית בעיר, זה לבעוט כדור טניס בחצר, שהיא בעצם פיר אוורור ואור מעל החניה, חצר בין ארבע חומות ענקיות ומטונפות בגלל הפיח מהבעירה ששורפת את האשפה של הבניין. אם אני מסתכל למעלה   מתוך החצר הזאת, נדמה שאני נמצא בתוך ארובה; אם אני צועק, הצרחה בקושי עולה למעלה ואפילו לא מגיעה לריבוע ממנו רואים שמיים. הנסיעה לכפר מוציאה אותי מהבור הזה.

ברחוב אין הרבה תנועה ,  אולי כי שבת או בגלל שאין עדיין כל כך הרבה המכוניות בבואנוס איירס. אני מביא איתי מכונית צעצוע בתוך צנצנת ללכידת חרקים וכמה צבעי פסטל צבעוניים מסודרים לפי הגודל שלהם, שאסור לי לשכוח בשמש אחרת הם נמסים. לאף אחד  לא נראה מסוכן שאני ככה שוכב לי במדף של הבגאז׳. אני אוהב את הפינה המוגנת בין המדף לשמשה האחורית עם הלוגו של מחסני ספורט.  בדרך אני מסתכל בחזיתות של המכוניות בגלל שהן דומות לפרצופים: הפנסים עיניים, הטמבון שפם, והגריל זה השיניים והפה. יש מכוניות עם פרצוף של טובים, ואחרות עם פרצוף רשע. האחים שלי מעדיפים שאני אסע על המדף האחורי כי ככה יש להם יותר מקום. אני נוסע על המושב רק מאוחר יותר, כשחם מידי או כשאני כבר לא נכנס למדף כי גדלתי קצת. נסענו בכביש ארוך. לא יודע אם בגלל שיש הרבה רמזורים אבל נוסעים לאט, וחוץ מזה הפז׳ו כבר חצי דפוקה, האגזוז שלה משוחרר וצריך לצעוק כדי לדבר, אחת הדלתות האחוריות לא נסגרת ואמא קשרה אותה עם החוט של העפיפון של מיגל.

הנסיעה נורא ארוכה. בעיקר כאשר הרמזורים לא מסונכרנים. אנחנו רבים על החלון, אף אחד משלושתנו לא רוצה לשבת באמצע. באוטוסטרדה אנחנו מתחלפים ומוציאים את הראש מהחלון עם המשקפת של ויקי, כדי שהעיניים לא ידמעו בגלל הרוח. אבא ואמא לא אומרים כלום. עד שחולפים על פני המשטרה, אז צריכים לשבת ישר ולשתוק. כשיש לנו כבר את הרנו 12, למיגל מתעופפת דרך החלון חצי ערימת הקלפים עם דמויות של גיבורי ״טיטאנים בזירה״ ואבא עוצר בשוליים כדי לאסוף אותם כי מיגל צורח כמו מטורף. אני רואה פתאום ששני חיילים מתקרבים ומכוונים עלינו תתי מקלע, אומרים שאנחנו באזור צבאי. שואלים את אבא שאלות, עושים עליו חיפוש לראות אם יש לו נשק, בודקים לו את המסמכים ואחר כך אנחנו צריכים להמשיך בנסיעה בלי לאסוף את הקלפים שנשארים שם מפוזרים, כולל הקלף עם החתימה של מרטין קרדאג׳יאן הארמני, הטיטאן הכי חזק בזירה.

אבא מחפש מוזיקה קלאסית ברדיו, פה ושם מצליח לקלוט טוב את תחנת "סודְּרָה”. אנחנו בועטים אחד בשני במושב האחורי כשפתאום אבא מגביר את הווליום ואומר ״תקשיבו לזה, תקשיבו לזה״ וצריך לשתוק רגע באמצע אחיזת ג׳ודו כדי לשמוע קטע מאיזו אריה או איזה אדג׳ו. אחר כך, כשמגיעות הרדיו- טייפים למכוניות,  הנסיעה לכפר כבר מתבצעת תחת שליטה מוחלטת של מוצארט. אנחנו מביטים אחורה אל הדרך המסודרת, העצים הגזומים עם הגזע צבוע לבן, ושומעים חמישיות למיתרים, סימפוניות, קונצ׳רטים לפסנתר, אופרות. ויקי מנהיגה מרד כדי לסתום לסופראן בנשואי פיגרו או של דון ג׳ובאני את הפה עם השיר שלנו שאומר ״רוצים לאכול, רוצים לאכול, סלט של דם קרוש, שקנינו אותו בגרוש...״. אבל אחר כך ויקי מתחילה להביא ספרים לנסיעה וקוראת בלי להתייחס  לאף אחד, בשקט, כל פעם יותר כעוסה יותר כי מכריחים אותה לבוא, עד שמרשים לה להישאר בסופי שבוע בעיר כדי ללכת לקולנוע עם החברות שלה, שכבר יוצאות עם בנים, ואז למיגל ולי יש חלון לכל אחד בלי לריב, אפילו כשאנחנו מזמינים איזה חבר להצטרף.

זה מרגיש שבחיים לא נגיע. עושים הפסקות ארוכות באמצע הדרך,  אמא מנצלת שאבא נשאר לעבוד בבית וקונה רהיטי גן או עציצים. עם מיגל משחקים במושב האחורי  מי מחזיק הכי הרבה זמן בלי לנשום, כל אחד סותם לשני את צינור השנורקל כדי שלא ירמה, ואם לא, אז מאלתרים משחק מטקות עם כדור מנייר ושני הסנפירים. מחכים כל כך הרבה עד שטניה מתחילה לנבוח, כי לא סובלת יותר להיות נעולה בחלק האחורי של הפורד פאלקון סטיישן שיש לנו אחרי הרנו. ואז מופיעה אמא, עם צמחים או עציצים או איזה רהיט שצריך לקשור לגגון וממשיכים את הנסיעה.

החברים שמיגל מזמין מתחלפים כל פעם. אני מסתכל עליהם במבוכה, ובחרדה מרושעת,  כי אני יודע שכשנגיע יתחילו ליפול במלכודות שמיגל תמיד מכין מראש: העכבר המת בתוך המגפיים מגומי המיועדים לאורחים, רוח רפאים במחסן, חיקויים של חזירים טורפים, הפיר הסתום עם עלים וענפים ליד עצי הדקל שרואים מהבית. מתוך המכונית, בפקקי התנועה בכביש של לפני הצהרים, אני מסתכל אל החברים של מיגל וטועם בפעם הראשונה את הרוע. אני מעדיף את בעלי הבטחון העצמי והמתנשאים, כי אני יודע שההשפלה מכל הטריקים שאני משתף איתם פעולה בדרך פתלתלה, תהיה אצלם אכזרית בהרבה. המוזמנים של מיגל כמעט אף פעם לא חוזרים.

כשגומרים את הקטע הראשון של האוטוסטראדה ומתחיל כביש האגרה, התנועה מתקדמת טוב יותר. ויקי נוסעת בכוחות עצמה, עם חברות שיש להן מכונית. אבא כבר כמעט לא מגיע. חולפים ליד מרכז הירידים הרעוע, כשאמא נוהגת, מיגל משתמש במחברת ציור שלי ומשרבט תוכניות ומגבש אסטרטגיות איך להציץ לחברות של ויקי כשהן מחליפות בגדים. אחר כך, מיגל מתחיל לבוא פחות ופחות, ולי יש את כל המושב האחורי בשבילי כדי לישון. אמא עוצרת ומעירה אותי כדי שאשים מים ברדיאטור, שנוזל ומחמם את המנוע. קונים אבטיח בשולי הדרך.

במחסום הרכבת, איפה שפעם עמד רוכל אחד או שניים, עומדים עכשיו קטועי גפים או נכים שמקבצים נדבות ואחרים מציעים מגזינים, כדורים, עטים, כלי עבודה, בובות. גם ברמזורים של העיירה שחצינו מבקשים מטבע או מוכרים פרחים ופחיות שתייה. לאבא נתנו פורד סיארה מהחברה, עם לחצנים אוטומטיים, ומכיוון ששדדו את מיגל לא מזמן, אמא הכריחה אותי לנעול ולסגור את החלונות ברמזורים בגלל הפחד מהרוכלים. אומרת שהם מתנפלים ושבנוסף, דֻּוּקֶהּ יכול לנשוך אותם. אחר כך, התירוץ של מיזוג האוויר משמש תירוץ  שלא ניסע יותר עם חלון פתוח. האוטו מתחיל להיות כמוסת מילוט בעלת מערכת מיזוג עצמאית. בחוץ יש יותר ויותר טינופת, יותר כתובות גרפיטי. בפנים, המוזיקה נשמעת חדה במערכת הסטריאו החדשה ואמא סובלת בשקט את הקסטות שאני שם של להקת סודה סטריאו או פוליס.

האוטו  מהיר יותר וכל הזמן נראה שאוטוטו מגיעים. בעיקר כשאני מתחיל לנהוג, ומאיץ את המהירות מבלי שאמא תשים לב מכיוון שהיא יושבת בנחת במושב לצד הנהג כשבוחנת במראה את המתיחה האחרונה שלה, שמושכת את העור שלה לאחור כאילו היה זה בגלל התאוצה. אחר כך, כשאבא מת, אמא מעדיפה שמיגל ינהג, ששב כאילו היה הבן האובד, מכיוון שוויקי כבר מתגוררת בבוסטון. עבורי הכביש מתחיל להתערפל כי אני נוהג בפורד טאונוס צהוב של אבא של צ׳ינו, ואנחנו משאירים את החלונות סגורים, לא מפחד שישדדו אותנו אלא כדי שהעשן של המריחואנה לא יאבד   חוזק. אנחנו שומעים ווילד הורסס ויש רגעים כמעט רוחניים  בהם המהירות הכללית של הכביש כאילו נספגת באיזו איטיות שלווה של הנוף המישורי העצום. אחר כך אני נוהג את האוטו של אמא של גבריאלה, שבמזל עובד על דיזל ולא עולות הרבה הגיחות  שאנחנו חוטפים מידי פעם באמצע שבוע כדי להיות רגע לבד. כבר יש דיבור על נושא הפקעת נכסים אבל בינתיים זו אזהרה בלבד, יש עוד שתי ממשלות. גבריאלה לובשת שמלות קצרות כאלה שאני מוכרח לנהוג ביד אחת וללטף לה את הירכיים עם השנייה, עולה לאט לאט מעל הברכיים, בלי שאצטרך להחליף הילוכים כי שמתי פול גז כשגבריאלה לוחשת לי באוזן שלא אמהר, שנחכה לה עד שתגיע. אף פעם לא נעשתה הדרך כל כך ארוכה. הכפר נמצא שם רחוק, בלתי מושג.

בהמשך, הבטן של גבריאלה התחילה לתפוח ונסענו בניסיון להשתלב בחיי המשפחה. לקחנו את הפולקסווגן שאחיה השאיל לנו. כבר משתמשים בחגורות בטיחות, כבר התחלנו לפחד מהמוות ויש לנו עוד כמה קילומטרים. השנים חולפות לאחור כל פעם מהר יותר. יש הרבה יותר מכוניות בכביש ויותר כבישי אגרה. עוד מעט מסיימים לבנות את האוטוסטראדה. עצרנו בתחנת דלק, התווכחנו. גבריאלה בוכה בשירותים. אני צריך להתחנן שתצא. אחר כך קנינו את הסל-קל עבור ויולטה והיא שם קטנטונת נרדמת במושב האחורי, גם עם חגורת בטיחות. שלושתנו קשורים.

לוחץ על דוושת הגז כי אני רוצה להגיע מוקדם לארוחת הצהרים. גבריאלה אומרת שלא חשוב, שיכולים לעצור במקדונלד׳ס. התווכחנו. גבריאלה מתעבת אותי.  אני מרכיב את המשקפים השחורים ומאיץ עוד. אני מנצל את הנסיעה כדי לשמוע סקיצות של ג׳ניגלים לרדיו. אוחז בחוזקה עם הידיים את ההגה של הפורד אסקורט. כמעט הגענו. גבריאלה מבקשת שאסע לעט יותר, אחר כך כבר מפסיקה לבוא, הולכת בסופי השבוע לאמא שלה עם ויולטה. נוהג לבד, מאזין לקונצרטים לפסנתר של מוצארט בקומפקט דיסק שנשמעים מושלם. המנוע של הארבע על ארבע לא רועש. האוטוסטרדה בנויה, עם גדרות בשוליים כדי שאנשים לא יחצו. אני נוסע בנתיב המהיר. מביט במד מהירות: מאה שישים וחמש. אני תיכף חולף מעל המקום המדויק. אני רואה מרחוק את שלושת עצי הדקל וממתין עד שייראו כאחד. מתקרבים, מתקרב, עד שעץ הדקל הראשון מסתיר את שני האחרים ואומר: ״כאן״, וזה כאילו אני צורח את זה, אבל אומר את זה לאט, אומר את זה בדיוק בנקודה שבה היה הבית לפני ההפקעה, לפני שהרסו אותו ובנו מעליו את האוטוסטראדה. מרגיש באלפית שנייה שאני עובר בין החדרים, מעל המיטה שבה שיחקנו עם מיגל ״טיטאנים בזירה״, חולף על פני הקברים של טניה ודוקה בין הצמחים של אמא, עובר דרך ניחוח לח ומתכתי, מעל טעם השזיפים הירוקים הזרוקים במעמקי הבריכה כדי לתפוס אותם בצלילה מאוחר יותר, חולף על פני הפחד מהנחש שיצא כשהרמנו מכסה, על פני ליל הגשמים שבו שיחקנו בלקלוע כדור בחור של החלון השבור כדי שניאלץ לחפש אותו עם פנס בין הצפרדעים והשלוליות. עכשיו מדובר בהתקפה בלתי פוסקת של מכוניות החולפות מעל רוח הרפאים של הבית. שתים עשרה בצהרים בדיוק והשמש מנצנצת על האספלט. אני איש גרוש, פרסומאי שנוסע לקאנטרי של אחיו בפעם הראשונה, ושכח את הוראות ההגעה והוא אבוד, איש שלא יודע איפה לעצור וממשיך לנסוע במכונית מאז שיצא היום מוקדם, לפני הרבה זמן, שוכב במדף מעל הבגאז׳.

*זכויות יוצרים: התרגום במסגרת לימודית ולא לצרכים מסחריים ופרסומיים.