זו הייתה שנה משובשת. בחלקה ניצלתי אותה לעצמי. סגרים וריחוק חברתי זו הזדמנות נהדרת עבור נרקיסיסטים לדאוג עוד יותר לעצמם, הפעם בלי להתנצל, כי מה נשאר בתקופה זו אם לא לשים את עצמנו במרכז, כאילו לא היינו שם קודם. בכל זאת יש געגועים לפינוקים מסוימים, זכר לחיי חברה ענפים. לשחות בבריכה לדוגמא ולא בים, ולנסוע לחוץ לארץ. ואז לכתוב, על רקע זה לשבת ולכתוב קצת. הרבה אני ממילא לא מצליח. לכתוב כמה שורות, ולשחות כמה בריכות. מה עוד נפש האדם זקוקה? לשחות ולכתוב. לשחות ישר, לכתוב עקום. בים קשה לשחות ישר, בבריכה אין לך ברירה. 

כבר שנה שאין לי נסיעות חודשיות לברצלונה, וגם שם הייתי שוחה במועדון השחייה העירוני בשכונת ברצלונטה שעל חופה של ברצלונה.

הבריכה בברצלונטה היא הכי קרובה לבריכת גורדון שאפשר. כבריכת גורדון, גם היא מצויה על שפת ימה של העיר; בריכה גדולה, בתוך מועדון ספורט רחב היקף המציע את כל מתקני חדרי הכושר החדשניים ואת כל שיעורי הספורט הפופולריים, מיוגה עד זומבה. גם בו, כמו בגורדון, מסתובבים גברתנים משולשי גב ומנופחי שריר כשבידיהם בקבוקון פלסטיק ממולא בחלבון, ומנערים אותו כאילו הבקבוק עצמו הוא-הוא משקולת וניעורו הוא הוא התרגיל עצמו לחיזוק השריר. אבל חרף כל ההיצע הרחב הזה, כמו בריכת גורדון, זהו לפני כל מועדון שחייה והבריכות עומדות במרכז. 

לראשונה הייתי בבריכה הזאת לפני שארבע שנים, כשהחלו הביקורים התכופים שלי בברצלונה לרגל העסק החדש שלי. בעצם העסק החדש שהמצאתי לעצמי שם, או כשהמצאתי את עצמי מחדש, כמדי כמה שנים. במובן הזה אני ממציאן גדול. של עצמי. היה זה לאחר שעשיתי בארץ קורס לשיפור סגנון השחייה. ובשבועות הראשונים האלה, הטריים מאד לאחר הקורס לשיפור הסגנון, השתדלתי מאד להקפיד על הסגנון, והכרחתי את עצמי לשמור על מודעות מוחלטת של כל תנועה, ולהיזכר תוך כדי התנועות באותם הטיפים שניתנו לנו על ידי המדריכים לשיפור הסגנון, וכך הקפדתי ככל יכולתי לשמור על ראש מקביל לרצפת הבריכה כאילו מצחי מקרין קרן לייזר אל קרקעיתה. ניסיתי גם לשלוט בתנועת הזרוע כך שרק המרפק יצא מחוץ למים בתשעים מעלות מהגוף ולדגדג בקצות האצבעות את פני המים עד להשלמת התנועה של היד חזרה קדימה בתנודה חזקה כאילו היא נכנסת לתוך שרוול של סוודר בדיוק כפי שהסביר המדריך לשיפור הסגנון ורק אז להניע את הראש הצידה בתנועה רכה של מאה שמונים מעלות מהצוואר כדי להכניס קצת אוויר לראות ולאפשר את המשך התנועה. ככל יכולתי ניסיתי להימנע מהסחת דעת ולהתמקד באיכות התנועה. אבל כמה שאני משתדל העין תמיד בורחת, ומה לעשות שהעין קלטה את תחנת הרכבל בדיוק מעל למתחם הבריכה, המוביל משכונת ברצלונטה אל עבר מונז׳ואיק, הר היהודים של העיר, ואחרי שהמבט נתקע תחילה בתחנת הרכבל, פוף אחרי כמה תנועות התחלתי ללוות לאט את הכבל אל מעבר להר, והדמיון התחיל לנוע מהבריכה אל עבר התותחים המוצבים בפסגת ההר, שמישהו חשב בתומו שעמם יצליחו להגן על שמי העיר מפני מטוסיו הגרמניים של פרנקו, או מפני אניות הבורבונים שכתשו את העיר ובה בעת את חלום העצמאות של קטלוניה כמה וכמה פעמים, וכך, תוך כדי בריחת המחשבות, גם הלך פייפן הסגנון המשופר.

מונז׳ואיק, הר יהודים, גם פה רחוק מהבית אני רואה יהודים, גם אם הם קבורים בבית העלמין הישן שעל ההר. גם פה היהודים עמי כי למרות שתחילה הרגשתי שבריכה זו, על שפת ימה של ברצלונה, היא קרובה ביותר לבריכת גורדון של תל אביב, לא חלפה לה שעה קלה מביקורי הראשון כדי להרגיש שהיא גם הכי קרובה לבריכה במועדון הספורט ״חימנסיה ואסגרימה״ Gimnasia y Esgrima  שברובע Villa del Parque בבואנוס איירס. 

בבריכה זו למדתי לשחות ללא סגנון מיוחד. חזה וזהו. ודווקא משם יש לי זיכרונות כמעט בודדים של חוויות משותפות לי ולאבא שלי. אני זוכר שבין שיעורי השחייה, כשנדרשנו להתאמן, היינו מקיפים יחדיו את הבריכה בתוך המים לאורך השפה, מהמים הרדודים אל המים העמוקים ובחזרה, יד ביד, אבי ואני, ומידי כמה מטרים אבא היה מנתק את ידו ממני, מתקדם ומתרחק ממני וקורא לי להגיע אליו בשחייה. בסגנון חזה. ואני הייתי בא לכיוונו תוך כמה תנועות ידיים, צוואר, נשימה ורגליים עד שהייתי פוגש את ידיו התופסות בי. וכך חוזר לאורך הבריכה, וכך גמענו יחד בריכות על גבי בריכות במועדון הספורט של הגויים. 

לפעמים אני מנסה לשווא למנות חוויות משותפות נוספות שלי עם אבא, והזיכרון בוגד בי, או שמא לא היו מי יודע כמה חוויות כאלה. כשלמדתי לרכוב על אופנים, עשיתי זאת לבד אצל חברי מרסלו באופנים של אלחנדרו אחיו הצעיר; כשנסענו לדוג באגם זה היה עם דודי ריקרדו; כשלראשונה הלכתי לאצטדיון הכדורגל של בוקה ג׳וניורס, לקח אותי לשם המורה האהוב שלי סאול בכיתה ד׳ מבית הספר היסודי ״מדינת ישראל״. כשישבתי לראשונה על ברכי נהג מבוגר בעודו נוהג בפורד פאלקון לאורך רחובות בואנוס איירס ואני הורשתי לאחוז בהגה והרגשתי נהג מרוצים, היו אלה ברכי דודי האחר אנריקה. אבל את הנוכחות של אבא בבריכה זכרתי תמיד.

על אף שמועדון הספורט לא היה רחוק מביתנו אלא כמה בלוקים בלבד מעבר לפסי הרכבת החוצים את הרובע לשני חלקים, אימא הכריחה אותי להיכנס למקלחות אחרי השחייה, להתקלח ולהחליף בגדים, לפני שאחזור משם ברגל הביתה. לבד כמובן בדרך כלל. ואני כולי בן 7 או 8, לא יותר. ובמקלחות, בעודי ערום כמו כולם, נשאלתי לראשונה אם אני יהודי. לא זכור לי בוז, או זלזול מיוחד אך אני זוכר את המבטים של יתר המתקלחים, את המבוכה שלי, ואמירות כלליות של ״חתכו לך את זין״. אולי גם הם היו נבוכים. אבל מאז קראו לי במועדון ״היהודי״, El Judio, וגם זו דרך לחוש שייכות. 

לבריכה בברצלונטה כבר התרגלתי אך לפני ארבע שנים, כשהייתי שם לראשונה, נכנסתי לחדרי המלתחות, כמצוות אימי מאז, להתקלח ולהחליף בגדים ולא לחזור עם ריח הכלור מהבריכה, התפשטתי שוב בפני כולם, כמו כולם, בדרך למקלחות הפתוחות ללא תאים אישיים, ולמרות שמאז שיפרתי בקורס של החיים את הסגנון, לא הצלחתי גם שם, למרות הכל, להסתיר את בושתי ואת המבוכה מול המבטים הנבוכים גם הם של הגברים המתקלחים לידי, כבר בן חמישים פלוס פלוס, אך אחד שמרגיש לגמרי כמו הילד ההוא בן ה- 8 שזה עתה הבין כי הוא יהודי.